. אחרי 16 שנה סוף סוף פגשתי באיש שהציל את חיי.
כשהבנתי שאני הולכת להפגש איתו במציאות, פנים מול פנים, התמלאתי צמרמורת, אתם מכירים את התחושה הזאת בגוף, שנדמה שההתרגשות כל כך אדירה ומפעימה שהתאים לא מצליחים להכיל את הרטט הזה וכל השערות סומרות, אחרי 16 שנים שעברו הרגע הזה בו אני פוגשת בו, בחיים האמיתיים, את האיש שעזב את חייו על מנת להציל את חיי,
זה לא היתה החלטה רגילה , גם בסיטואציה יומיומית שגרתית אנחנו מתלבטים כמה וכמה פעמים אם לשנות את תוכניותיו בכדי להתפנות לגמרי על מנת להעניק עזרה לאדם זר לנו. אפילו לאנשים שאנחנו מכירים ואוהבים לעיתים לוקח לנו זמן לקחת החלטה שדורשת מאיתנו לצאת רגע מעצמנו,מהלחץ בראש שלנו, מהמחשבות על הדברים שמעסיקים אותנו. לפעמים אנחנו כל כך שקועים בעולמנו שאנחנו שוכחים להתפנות מעצמנו למען האחר. אבל לא כך קרה בסיפור שלנו . הסיפור שלנו הוא שונה לגמרי, זאת לא היתה החלטה של להתפנות מעיסוקיו המטרידים והשגרתיים עבור אישה זרה. תבינו, התפאורה, היתה ההפך המוחלט משגרה יומית, באותם רגעים בהם הוא לקח את ההחלטה גורלית ששינתה את חיי ואת מותי לנצח. החלטה אגב שנעשתה בהרף עין. ללא התלבטות או דיון פנימי מסעיר, שיקולים מדוקדקים של בעד או נגד, הוא פשוט ידע, כך גיליתי כשנפגשנו אחרי 16 שנה פנים מול פנים. והידיעה הרבת משמעות הזאת נלקחה לא סתם אלא בתוך סצינה מטורפת, סליחה אין מילים אחרות לכך, יותר פיוטיות כדי לתאר את הרגע הזה בו אנחנו עומדים על אדמת סין שהיא פרועה לחלוטין. הכל סביבנו תל חורבות. אנחנו באמצע כאוס מוחלט, תוסיפו להחלטה שלו עוד כמה נתונים שיסחררו את דעתכם, ביתו הפרטי, בית ילדותו,בית הוריו. נהרס כליל מאותה אדמה פרועה, רעידת אדמה קטלנית, ריקוד פנימי חסר מעצורים, של שמונה ריכטר. שטלטל ככ חזק את עולמנו באותם רגעים שם ב2008 שדבר לא נשאר דומה מאז. עולמנו חרב באחת. מתוך ההרס הזה יש שתי דרכים פשוטות, אני אוהבת לסכם אותם בשתי מילים: להיות או לחדול. כמה פעמים אנחנו שם, ברגעי משבר, צער, אבלות, פרידה, מפולת פנימית, חיינו ברעידת אדמה כלכלית, רגשית נפשית. ומה שנותר ברגעי ההרס האלו הם החלטה שמסכמת את העולם האדמה הזה, אותו עולם הגשמי, הדואלי, עץ הדעת טוב ורע, היקום או החיים או אלוהים, זורק אותנו לצומת. משבר הוא התנקזות תנועה שלמה לצומת אחת, לרגע גורלי שבו אנחנו מוכרחים כבר לקחת החלטה בין ליפול ולקום מחדש. זהו תנועת ההתחדשות מתוך ההרס. זה קורה כל הזמן בטבע, אז מדוע הטבע האנושי שלנו שוכח זאת?
האיש שפגשתי אחרי 16 שנה, מחוץ לבית מלון בכפר קסום, מטופח, ונעים, הביט עמוק לעיני וחייך את החיוך הכי רחב ועם זאת הכי ביישן שיש בעולם. כביכול שתי תנועות מנוגדות, אך על פניו זה הסתדר בצורה הרמונית. בכל זאת אחרי 16 שנה עומדת מולו זרה שחצתה את הים בכדי לראות אותו שוב, להודות לו, להזכיר לו שיש אדם בעולם שמאמין בלב שלם שהוא גיבור על. שהוא האדם הכי חזק, הכי אמיץ והכי אדיב שיש. כי ההחלטה הרגעית והבנאלית שלו כביכול. לטענתו… היתה החלטה ששינתה את מותי.
אני תוהה אם הוא היה יודע אז, עד כמה ההחלטה שלו היתה גורלית עבורי, האם היה מגיב אחרת? לפעמים אי הידיעה , התמימות היפה הזאת היא אוצר.
המפגש איתו, עם טין טין הנפלאה ועם המקום שטלטל את עולמי לעד היה מרגש עד כדי טרוף חושים. קצות העצבים שלי היו כל כך דלוקים מסם החיים שלא יכולתי לישון שבוע לפני ההגעה, במשך כל לילה בשהותי בסין ועד החזרה לארץ. היתי כמו אישה ששתתה יותר מידי קפאין על בטן ריקה. דלוקה מהסיטואציה.
החזרה למקום שבו הכל קרה, הרגישה כמו לפרוק מזוודה של רגשות וזכרונות חזרה למקומם המקורי.
אני ארזתי איתי הביתה לישראל זכרונות של אדמה פרועה ופצועה וכעת שחזרתי לסין הזכרונות הללו פשוט הוחזרו למקומם האמיתי. לעבר. עד אותו הרגע לא היה עבר , הווה, עתיד. התמונות של המקום קפאו בתודעתי למשך 16 שנה וכעת הם אט אט מפשרים מהחלק האחורי של תודעתי.
זה תהליך, זה מסע, זאת הרפתקאה משוגעת.
הסתובבנו יחד אני ובעלי, טין טין וג׳יאנג וואי. לשבור את הקרח לפני המפגש הרשמי עם הקונסול, סגנית הקונסול, נציגים רשמיים של הכפר בו נפצעתי.
דוגון-יין.
הינו זקוקים לזמן הזה להוריד את רמות ההתרגשות, התרגשתי לשמוע שטין טין זוכרת כל מה שקרה באוהל, ״ את זוכרת איך החזקתי לך את הראש כל הלילה ונשענת עליי״ במשפט אחד פשוט קבלתי אישור לזכרונות הטרופים שלי מאותם ימים, במוחי משתחררים זיקוקי דינור קטנים, גיצים של אושר, שמחה, הודיה.
למחרת נפגשנו עם הקונסול וכל המשלחת לראות במו עינינו את המיקום בו נפגשנו, ג׳יאנג וואי ואני,
והשבילים בהם צעדנו שעות רבות כל כך.
לגלות שהמציאות עולה על כל דמיון זה מטריף כל נים בלב.
ההרים אפילו אדירים יותר מכפי שזכרתי, אם זה אפשרי בכלל, בעלי היקר מתבונן ולא מצליח לעכל את שרואות עיניו. הרים ענקיים מלאי עצים הנשאים מטרים רבים מעל פני האדמה, משדרים עוצמה אדירה של טבע נדיר ביופיו.
הבית של ג׳יאנג וואי נשאר כפי שזכרתי אותו.
כדאימו נגשת אליי בריצה עם רגליה הקטנטנות, היא נמוכה וקטנה ככ כמו בובה שבא לי להרים ולחבק.
פניה טובות יותר מכפי שזכרתי. היא זוהרת ומאושרת לראות אותי בשנית, היא זוכרת הכל, לא האמינה שתזכה לרגע הזה בו היא פוגשת בי בשנית חייה ובועטת!
״היית במצב כה רע שהיה לי קשה להאמין שתשרדי את ההליכה הבלתי האפשרית הזאת בתוך ההרים והיערות. בגשם, בבוץ.
והנה את חייה את כאן ונראית טוב. איזה אושר גדול״ כל זה טין טין מתרגמת לי. שוב בתפקיד המתורגמנית.
אנחנו יושבים סביב שולחן עגול גדול בחצר. בדיוק כמו בפעם ההיא והפעם הזאת אני אוכלת, לועסת, צוחקת, חייה.
סגירת מעגל, תיקון של ממש.
ביליתי בחברת משפחתו של ג׳יאנג וואי אחר צהריים קסומים. אח״כ המשכנו לצעוד באותן דרכים, שבילים לא מסומנים שצעדנו דאז.
הכל ענק ככ, הזוי ככ. לא ממופה, גס ופראי, דרכים קשות מאוד להליכה רגילה בטח לאדם פצוע במצב אנוש, האסימון נופל לי, עד כמה לא יאומן מה שהלך שם, אני מתקשה להאמין שצעדתי באותן דרכים במצבי.
יום למחרת אנחנו מטיילים עם המשפחות של טין טין וג׳יאנג וואי לשמורת הפנדות. עוד סגירת מעגל. לא הספקתי להגיע לשם והנה כעת אני כאן. חיה נושמת ונהנית מכל רגע מלאת הודיה.
אני כנראה מפיצה כזה תדר עוצמתי שחבורת סטודנטים מבקשת לראיין אותי ולהעניק לי דובי פנדה במתנה. ואני נדהמת כיון שכשחלפנו על פניהם, זרקתי כאגב הערה לבעלי, תראה את הדובי פנדה שלהם אני רוצה כזה. והנה הוא בידי. ואנחנו מבקשים מהם לצלם תמונה משפחתית של משפחה מגלגול אחר, מחיים אחרים… מהגדרות אחרות.
יום למחרת טין טין מבקשת לקחת אותי לבית התה של הוריה ברחוב העתיק של העיר.
מקום יפיפה ואותנטי ככ שאני מרגישה חיבור מידי. אני מאושרת לפגוש את הוריה. בשיחתי הרבות עם טין טין אני מגלה דברים חדשים ומרגשים שלא ידעתי. מאותם ימים ברעידת האדמה ובכלל על האישה האמיצה והמיוחדת הזאת.
והיא נדהמת לגלות כמה אני מעניינת, ״לא זכרתי שכ״כ מרתק לשוחח איתך.״ היא אומרת לי אני מודה לה ואז מתפוצצת מצחוק, היא מתבוננת בי המומה לא מבינה מה היא אמרה שמצחיק ככ. אני מסבירה לה, זאת הפעם הראשונה שאנחנו בכלל משוחחות! לא דברתי, הייתי פצועה קשה, עם לסת מרוסקת. לא הוצאתי הגה מהפה. לכן לא זכרת כי מעולם למעשה לא דיברנו!!!
לוקח דקה למה שאני אומרת לחלחל אליה ואז היא מתפרצת בצחוק אדיר. ושתינו מתחבקות וצוחקות. לא יאמן היא אומרת לי
זה פשוט לא יאומן.
הפרידה מהם בימים הבאים היא קשה מנושא. זה כמו לעקור חלק מגופי ולהשאירו שם. משהו בי ככ עמוק מחובר לאזור ולאנשים שם. זה ללא הסבר, במילים, זה כמו שהוא. בפשטות.
החזרה לארץ מכווצת אותי, מצד אחד אני מותשת לגמרי. הטלטלות וההתרגשויות שחוויתי גבו מחיר פיזי ורגשי כבד ועליי למצוא מנוחה ולעכל ולעבד את כל מה שעברתי. ולמדתי.
מצד שני אני יודעת שיחלפו שנים רבות עד שנשוב ונפגש בשנית לכן קשה לי לשחרר ולהיפרד מהם.
הטיסה לארץ מהולה ברגשות ותחושות רבות ומגוונות. כמה מורכבים חיינו ותודעתנו, אני מנסה להרכיב את החתיכות החדשות במקומן. בליבי אני יודעת שיקח לכך זמן מה להתגבש.
שוב אני נפרדת ממך סין, אני ממלמלת ביני לבין עצמי מעל חלונה החסום של מטוסי הנושא אותי רחוק משם. בשנית.
יהיה שלום. עד לפעם הבאה
פרק חדש שיכנס למהדורה השלישית בספר המצליח של מעיין סבג, זמין באתר הבית ובכל חנויות הספרים.
הרגע ששינה את מותי.
סיפורה האמיתי והיא יאמן של מעיין סבג
השרדות, מתח, תובנות, התגברות מטראומה, שיקום ומציאת הכוחות הפנימים והנשגבים. מציאת האמונה והבורא.
הכל בספר אחד שלא תצליחו להוריד מהיד. עמוק ומרתק.
Комментарии