באמצע ארוחת מלכים, שולחן מפוצץ בכל טוב, תבשילים מהבילים ריחות שלא הכרתי, שפע מדהים של ירקות ועלים מרהיבים, היא מבחינה בהלם שבעיני ושואלת אותי באנגלית עם מבטא סיני כבד ובקושי מובנת, ״את לא רגילה לארוחה כזאת? ״ אני עונה לה , זאת אולי ארוחת חג אצלנו בישראל.
לא ארוחת צהריים רגילה…. אני עונה.
״אז מה אתם אוכלים לצהריים״? היא מסתקרנת,
אני עונה לה, ״כריך, פסטה, המבורגר.
״תראי לי צילום של כריך״ היא מבקשת.
אני שולפת בקלות את הנייד ורושמת ״כריך עשיר״ בשורת החיפוש, אני רוצה להפגיז בכריך שנראה וואו. בכל זאת אנחנו תרבות שמתקיימת על כריכים לרוב ובא לי שזה יראה ממש מגרה וטעים שיוציא אותנו בטוב…
היא מביטה בתמונה שעל המסך הנייד שלי, בלחם עם הכמה מוצרים דחוסים באמצע ואני קולטת שהיא המומה. אני שואלת אותה ״מה? מה קרה?״
היא עונה לי- ״זה מה שאתם אוכלים? זאת נחשבת ארוחה אצלכם? ואתם שבעים מזה?? ״
אני אומרת לה- ״כן, זה מאוד משביע״.. בטון חצי מתנצל. ובתוכי יודעת שאני משקרת כי אני נמנעת מלחם מאז שהסוכר שלי משתולל..
ויודעת עמוק בלב שרוב הזמן אין לי מה לאכול בארץ, בעיקר באזור שאני גרה בו, שברובו זה עגלות קפה שמגישות רק כריכים. וארוחה כמו שאני אוכלת ״על הדרך״ כאן, איתה בסין תעלה לי בארץ פי 5 בערך! ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כזאת ארוחה כל יום- שלוש פעמים ביום…
בסין, הם אוכלים שלוש ארוחות מלאות חלבון וירקות אפילו לארוחת הבוקר...
בסין אין לחם - בכלל. יש להם לחמניות מאודות אבל לרוב זה מקמח אורז או שעועית.
״החיטה זה מזון לבקר״ היא אומרת בקלות, כאילו קוראת את מחשבותיי.
ואני תוהה לעצמי, מה קרה לנו שאנחנו מורעבים בארץ. אין את השפע הזה. למדנו לחיות ״ממזון חיות״ ובהמון אוכל מעובד.
״כאן תומכים בחקלאים״ היא מסבירה, כנראה רואה אותי נודדת במחשבות מכווצות מצח…
״אהה״ אני מהנהנת.
אם החקלאים חיים בצורה נאותה הם יכולים למכור את התוצרת שלהם במחיר סביר לכל כיס.
וממשלת סין דאגה לזה.
אהה אני מבינה. אצלנו זה בדיוק ההפך.. ממממ…
ופתאום נופל לי האסימון. אנחנו תרבות מורעבת.
במרדף אין סופי.
אנחנו תרבות אוגרת כי אין ברירה, הגוף אוגר כשהוא לא שבע רצון ומסופק.
Comentarios