חופש, ילדים רמת הגולן ואני מוצאת את עצמי על גבו של הסוס יחד איתם.
להפתעתי אני מוצאת שזאת ממש מדיטציה בתנועה , שקט, אויר, הרים נפרשים סביב והסוסה שלי הולכת לה, בעצלתיים ואני עליה מאפשרת למחשבות לנדוד, סופגת את הנוף העוצר נשימה, אט אט אנו מגיעים לצידו החשוך של ההר, האוויר מתקרר, הצינה מתפשטת ואני מתגעגעת לשמש בה אני מבחינה באופק הקרב אליי.
אני נזכרת במשפט
״הצד החשוך והצד המואר של ההר״, יש במשפט הזה סוד גדול, ביהדות שמעתי אותו, ברפואה הסינית עם הפילוסופיההסינית למדתי אותו ועכשיו אני חווה אותו על בשרי, על עורי, הצד החשוך של ההר קריר, רטוב, סלעים מלאים בטחב יפיפהוירוק המקשט את הסלעים, נבטים חדשים מכסים את האדמה וחשוך.
אני מסתכלת על הסביבה וחושבת לעצמי
זה הצד החשוך של ההר, הוא חשוך, הוא קר, אבל הוא עשיר.
הוא תשתית מצויינת לבריאה חדשה,
אני מחכה לצד המואר, לשמש שתחמם אותי ואז עוצרת בתוכי, האם כזה קשה כאן בצד החשוך של ההר?
האם הצד הזה ככ בלתי נסבל? האם הקור שבו שמעלה לי באופן אוטומטי את הפחד בתוך הכיוץ של הגוף באמת ככ מאיים?
זה רק קור כמו שזה רק חום וזה יחלוף.
הוא לא מסוכן לי, ההפך הוא מאפשר לי, בתוך החושך הזה מתאפשרת לי תשתית פוריה לחלומות
בתוך החושך הזה הגבולות המטושטשים מאפשרים לי ליצור, לחלום, לשנות בתוכי את קווי המתאר. יש כאן קרקע פוריה.
ואז זה היכה בי.
החושך הוא ההתחלה של כל בריאה.
הזרע נכנס לחושך במעבה האדמה יוצר תנועות של גדילה, משריש את עצמו, בונה בסיס ואז פורץ אל האור.
גם תינוק יושב בחושך של הרחם שכולו הזנה ואהבה, בורא ונברא בתשתית הרוחנית על מנת להגיע למצב שהוא יפרוץ אלהאור.
בחשיכה יש העמקה.
ואז נזכרתי שהסינים הקדמונים והחכמים כתבו שבחושך יש את החוכמה העתיקה ולראשונה הבנתי את כוונתם.
אז האם אנחנו צריכים למהר לגרש את החושך?
האם המרחב שהוא מעניק לנו באמת ככ קשה?
האם כחברה למדנו להאיר כל פינה מפחד אבל מה עם האיכות שפיספסנו לשהות רגע בתוך המקומות הלא ברורים בחיינו, החשוכים, כמה צמיחה, כמה למידה, כמה חיבורים לחכמה עתיקה בתוכנו אנחנו מפספסים?
חומר למחשבה
מעיין סבג ♥️